השבעה באוקטובר ייצרב כנראה כאבן דרך בתולדותיה של מדינת ישראל והשפעתו עלינו תהיה בלתי הפיכה. מי שיצרו אותו הם לא השטן או האלוהים – אלא בני האדם. אל אפלת היום ההוא נסענו רעייתי ואני לפני כמה ימים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה המקום שבו רוכזו גושי המתכת שהיו פעם מכוניות, וכעת אפר ופיח. זוהי אנדרטה ארוכה של מכוניות שאליהן נורו כדורים ושלתוכן הושלכו רימונים. אלה מכוניות מושמדות ומפויחות שדם הנרצחים זועק מהן.
התחנה השנייה הייתה קיבוץ בארי. המדריך המופלא, תושב המקום, שקיבל פנינו ביקש שאת התמונות שנצלם כאן לא נעלה לרשת. כך אני עושה. סיירנו בשתיקה פוצעת בשבילי ובסמטאות הקיבוץ. נכנסנו לבתים המותכים. ראינו את הלוע שפערה הרקטה שנורתה אל קיר הבית ממטול האר פי ג׳י. קיר שמאחוריו הסתתרו ילדים. חשנו במחנק.
קשה היה להתנתק מן השאלות היסודיות כיצד יכול אדם להגיע לעוצמות כאלה של שנאה, לקיתונות כאלה של שטנה וליכולת מחיקה מוחלטת כל כך של האחר. שילוב קטלני של גזענות נתעבת, רדיפה אכזרית והשמדה שיטתית.
התחנה השלישית הייתה הנובה. בהגיענו למקום הבטנו בתמונות הצעירים שנרצחו ודימיינו אותם רוקדים. חופשיים. בעודי מדמיין את החבר׳ה הצעירים הללו חוגגים את החיים חשבתי שוב על המשפט הזה: ״הדור הולך ופוחת״. אין דבר רחוק יותר מהאמת.
הרי הורי-הורינו אמרו זאת על הורינו, והורינו שלנו אמרו זאת עלינו – על הדור שהקים פה את הצבא הטוב בעולם ויצר כאן את אומת הסטארט-אפ. אז הדור לא פוחת, ועלינו החובה לוודא שהוא גם לא הולך. לשום מקום. שהוא יוכל וירצה לחיות כאן.
בנובה הכל מסביבנו היה ירוק ופורח. מחד גיסא היה בזה משהו מקנטר ומתריס, כאילו היקום אומר לנו ״אני לא מתעניין בזוועות שחוללו לכם כאן״. מאידך גיסא, היה בזה משום מתן תקווה להתחדשות ולתקומה.
אז החיטה אמנם צומחת שוב, אבל בפוסט הזה אין סיכומים. יש רק ספקות. ובכל זאת – עלינו לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של גזענות ושיח של שנאה.
את הנרצחים לא נשכח כיוון שהשכחה תהא שקולה להריגתם פעם נוספת.
אז לא נשכח,
ולא נסלח,
אך כולנו כן – ועוד איך כן – נצמח.
בעז
